<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תקס"א</h1>
<h2>דף נה.</h2>
עוד שאלת. כי יש שנוהגים היתר דבשר שנשתהה ג' ימים בלא מלח לבשלו בקדרה בלא הבהוב, ממה שראו בתשובת הרב ר' יצחק בר ששת ז"ל [סימן פ"ו] דמעיקר דינא לית ביה איסורא דלא גרע מאומצא דאסמיק דאמרינן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ג ע"ב] דאי חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי, אלא שהמחברים ז"ל כתבו משמן של הגאונים ז"ל שצריך להבהבו באור, ומפני כך נהגו לבשל לכתחלה בקדרה בלא הבהוב. תשובה. אם באנו לידי כך אף הכבד נתיר אותה לקדרה בלא צלי, שהרי בפרק כל הבשר [חולין ק"י ע"ב] אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מנייהו כבדא מה את ביה, ופירשו הראשונים ז"ל דהכי קא מבעיא להו אי סגי במליחה או לא לפי שהכבד מרובה בדמים ואינו מפליט כל מה שבתוכו ולא סגי עד שקורעו ומולחו, או במליחה בלחודא סגי, ואמרינן התם דר' זריקא אמר אנא שלקי ליה לר' אמי ואכיל, ורב נחמן אמר דאפילו בשלקא גמו ליה לשבא, ורבא בר הונא אמר קרעיה שתי וערב וחתוכה לתחת, וליכא חד בכל הני אמוראי דאמר דבעיא צלי, ורב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חליט ליה ברותחין. וכתב הריא"ף ז"ל דסוגיין דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי, ופסקו הראשונים ז"ל שהבא לבשל כבד חותכו שתי וערב ומולחו יפה יפה וחתוכיה לתחת, אלא שהגאונים ז"ל כתבו דלא שריא אלא על ידי צלי כמו שכתבו הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל [הלכ' מאכ"א פ"ו ה"ז] ונמשכו אחריהם כל הפוסקים ז"ל. ומעתה לדעתן של אלו שמקילין כדברי הגאונים ז"ל להתיר בשר שנשתהה שלשה ימים בלא מליחה לבשלה בקדרה בלא צליה יקלו ג"כ כדברי הגאונים ז"ל ויבשלו הכבד בלא צליה, שבגמרא לא נזכר בה צליה לקדרה אלא מתקנת הגאונים ז"ל, והרי הרמב"ן ז"ל מתיר אותה בדיעבד אם חתכה ומלחה ולא צלאה ואפילו הבשר שנתבשל עמה.
ויש לשאול מה ראו הגאונים ז"ל לתקן צליה בכבד ולא תקנו צליה באומצא דאסמיק, שהרי שניהם שוים לדינא דגמרא דבשרא דאסמיק בחתיכה ומליחה סגי וכבד נמי הכי, וחליטה נזכרה בכבד ונזכרה ג"כ באומצא דאסמיק בפרק כיצד צולין [פסחים ע"ד ע"ב]. ונראה לי לחלק בזה שבשרא דאסמיק אסמיק מחמת מכה ועדיין הבהמה בחיים ולא סמקא כלה והדם הנצרר שם כשחותכין הבשר ומולחין אותו מיד יוצא כלו, וכן ביעי דהיינו ביצי הזכר שיש בהם חוטים כשחותכין אותם ומולחין אותם יוצא הדם שהוא מקובץ בגידים, וכן מוזיריקי דהיינו העורקים שבצואר, הדם מקובץ בתוכם וכשחותך הגידים יוצא הדם מהם כמו שיוצא מהבשר. וכן חוטין שבלחי דאמרינן בפרק הזרוע [חולין קל"ג ע"א] דכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות, ואמרינן ולא היא אי ביטויא מידב דאיב ואי לקדרה איידי דחתך להו ומלח להו שפיר דמי. וכן חוטין שביד דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר רב שמואל (אחורים) [אסורים], מסקנא התם דאי חתך להו ומלח להו שפיר דמי, היינו נמי שדמם מקובץ לתוכם ובמליחה וחתיכה יוצא מהם דם כמו שיוצא מהבשר שהם עמו. וכן נמי איתמר התם גבי חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרין משום דמא, ובחמשה קרמי תלתא משום תרבא ותרין משום דמא, בכלהו בחתיכה ומליחה שרו משום שהדם מכונס במקום אחד ויש עמו בשר, ומתוך שיוצא הדם מן הבשר יוצא גם מהמקומות אשר הדם נצרר או כנוס בתוכו, אבל כבד שכלה דם, וממנה יוצא הדם לכל האברים כמו שהוכיחו חכמי הטבע, וגם רבותינו ז"ל חכמי האמת אמרו בפרק מעשר בהמה [בכורות נ"ה ע"א] דכרותא דדמא כבדא, כלומר שמבוע הדם הוא הכבד כדאיתא בפרק כל הצלמים [ע"ז מ"ז ע"א], דכרותא דנהרא, כלומר מבוע הנהר, ולפעמים אינו נמלח מיד כשמוציאין אותו והדם נקרש ולא יצא במליחה וחתיכה הצריכוהו צליה, ולא הצריכו כך לאומצא ולביעי ולמוזירקי שאינם אלא במקצת האבר ולא בכולם.
ומעתה אחר שיש הפרש בין כבד לאומצא דאסמיק, נראה בשר שנשתהה שלשה ימים למי דומה לכבד או לאומצא, ובודאי לא דמי לאומצא שהרי האומצא בבשר חי היה ולא כלו היה אדום אלא מקצת. ואע"ג דבפרק אלו טרפות [חולין מ"ו ע"ב] גבי ריאה שהאדימה רצו לחלק בין האדימה כלה להאדימה מקצתה ולא סלקא להו הכי אלא דלא שנא, הכא לא דמי, לפי שהענין הזה אינו תלוי אלא במליחה, וזה כיון שיש מקצת בשר שראוי למליחה ודמו יוצא על ידי מליחה מוציא עמו כל אשר סביביו כל שמוצא פתח להוציאו והיינו החתיכה שחותכו, וכן ביעי ומוזירקי וכלהו הנך אחריני, ולא דמי לכבד שכלו דם ונקרש וצמית. ומצינו רבותינו ז"ל בעלי הגמרא שחוששים לצמית כל היכא דאיכא הא, דרב אחא ורבינא דפליגי באומצא וביעי ומוזירקי כדאיתא בפרק כיצד צולין רבא גומרה טעמא דמאן דאסר משום דצמית ומאן דשרי אמר מישאב שאיב, אלמא אי הוה קים להו דצמית אסור ובכבד הא צמית, וכן בשר שנשתהה שלשה ימים הא צמית והוי כאלו בלוע מדם ככבד מה שאין כן באומצא שאינו אלא במקום אחד, על כן יותר הוא ראוי לדמותו לכבד ולא לאומצא.
ועדיין יש לדון ולהחמיר בו יותר מכבד, שהכבד מעיקרו דם בריא והאש מוציאתו, מה שאין כן בבשר ששהה שלשה ימים שכבר נקרש הדם וצמית ואין כח באש להוציאו, ומפני זה נהגו בברצלונה לאסרו שמקום תורה הוא ואי אפשר שינהגו מנהג טעות בזה, אלא שכיון שנהגו להתירו על ידי צלי במקומות שנוהגים אין בידינו לאסור. ואני סובר בזה הפך מאותה תשובה, שבאותה תשובה אומר שמן הדין מותר אלא שנהגו בו איסור, ואני אומר שמן הדין ומן ההיקש היה ראוי לאסור אלא שנהגו לקולא, ובכאן נהגו בו איסור אפילו על ידי צלי לבשלו בקדרה. ומספר זה של שלשה ימים, אני אומר שיצא אל הגאונים ז"ל מדאמרינן בפרק המדיר [כתובות ע"ו ע"ב] דהוגלד פי המכה בידוע ששלשה ימים קודם שחיטה, אלמא כל שלשה ימים הדם נקרש ומעלה גלד על פי המכה, וכ"ש שהוא נקרש בבשר שנשחט, וכ"ש דמצינו ביה אוירא שהוא מיבשה יותר, כדאמרינן בבכורות [ל"ז ע"א] גבי אוזן בכור דהיכא דשליט אוירא לא הדרא ובריא, והכי מתאמרא נמי בפרק אלו טרפות [חולין מ"ו ע"ב], על כן אין להקל בדברי הגאונים ז"ל שדבריהם דברי קבלה, ופורץ גדר להקל ישכנו נחש והמחמיר תבא עליו ברכה.
